בית - מה חדש - עצרת השלושים של עמוד העולם הסבא קדישא רבי שלום שמואלי זצוק"להה

.

עצרת השלושים של עמוד העולם הסבא קדישא רבי שלום שמואלי זצוק"ל

אי"ה היום יום ראשון כ"ב תמוז תתקיים עצרת מספד והתעוררות ככלות השלושים של מו"ר ראש הישיבה שליט"א בישיבתנו הקדושה נהר שלום רחוב שילה 6 ירושלים.


 

נטפי דמע
אחר מיטתו של זקן המקובלים הסבא קדישא ראש הישיבה
כמוה"ר שלום שמואלי זצוק"ל - לקראת יום השלושים
 
הקדמה
החיסרון גדול! חלל עצום הותיר רבנו "הסבא קדישא", בהסתלקותו לחיי העולם הבא. יש מבינים יותר, יש פחות, ויש בכלל לא מכירים, אך האמת היא, שההפסד האדיר הוא לכל כלל ישראל, לכולם, שנסתלק מעימנו מי שהיה מגן לנו בתפילותיו ובמעשיו.
רבים הכירוהו, אך יותר לא הכירוהו, לא שמעו ולא ידעו, ואפילו אותם שהכירו, כולל המשפחה הקרובה, לא חשבו עד כמה רב חיליה וגובריה. ומדוע לא הכירוהו? כי רבנו הסבא קדישא, בכל ימיו, הקפיד להצניע עצמו, ולכסות על דרכיו ומעשיו הגדולים. מידה זו שהיתה טבועה בו, רק מגדילה את החסר שחסרנו, כי ככל שמעשיו של הצדיק הם במדרגות גבוהות יותר, כך הוא יותר מגן על בני דורו.
לאחר פטירתו, רבים הולכים ומתוודעים לדמותו הענקית, וצמאים לשמוע, ממעשיו, מגדולתו ומדרכו בעבודת ה'. ואכן בימי השבעה, מעל 20 אלף איש פקדו את הישיבה כדי לנחם את בניו ובראשם מורינו ראש הישיבה שליט"א, וכל אחד בא עם סיפורו הפרטי ועם הזווית המיוחדת שלו. העדויות הרבות שכמעט כולם ממקור ראשון, מגלות טפח מדמותו, ואנו השתדלנו לתעד ולרשום, על מנת שבבוא היום נוכל לפרסם את הדברים לתועלת הציבור היקר. 
ואכן תוך כדי ימי השבעה השתדלנו לערוך במהירות רבה ככל שניתן, מעט מזעיר מעבודת הקודש של רבינו הסבא קדישא זיע"א, והבאנו חלק מן הדברים בחוברת שהוצאנו בתום ימי השבעה.
מאז ימי השבעה, העבודה נמשכת, והחומרים נאספים, וכבר כעת, לקראת יום השלושים, נאספה אצלנו כמות נכבדה של עובדות והנהגות נפלאות מחייו. ועוד חזון למועד שיזכנו ה' להוציא ספר או ספרים שיספר את סיפור תולדות חייו והנהגותיו בקודש של הסבא קדישא זללה"ה. 
אמנם כעת לקראת יום השלושים, בעקבות התשוקה והביקוש מהציבור, ראינו לנכון להדפיס ולפרסם במסגרת "האוצר השבועי" עוד ועוד פנינים ומרגליות, עוד חלק, גם הוא מעט מזעיר מהנהגותיו בקודש. 
ואנו תקוה, כי הדברים יהיו לתועלת וחיזוק בעבודת ה' ויראתו, ושעל ידם נדע את כוחם של עובדי ה' באמת ובתמים, כרבנו זלה"ה, שאף שהיה בשר ודם, דמה למלאך, שמסר נפשו ללא לאות, לתורה, למוסר, לתפילה, לחסד, בפרישות, בדבקות במורו ורבו, בזיכוך החומר, ועל ידי כן עלה ונתעלה. ולוואי שנזכה לדבוק במעשיו אף בחלק מהם.
אשרי עין שראתה את רבנו, וידעה כבר בחיי חיותו להבחין ולגלות את סתרי הנהגותיו המופלאות ותורתו שהיו בהסתרה שבתוך ההסתרה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו. על זה היה דוה ליבנו, על אלה חשכו עיננו, על הר ציון ששמם. ויהי רצון שבמהרה נזכה לביאת משיח צדקנו, ונראה את פניו בתחית המתים בקרוב, אמן.

אשריך, אבא!
בפתח הדברים נביא קטע קצר מדברי ההספד המרטיטים של בנו - מרן ראש הישיבה שליט"א בהיכל הישיבה: 
"חשך השמש בצהריים" - השמש שהוא הרש"ש [ששמו המלא היה] רבי שלום מזרחי שרעבי, שהוא האור של ישיבת "נהר שלום", שהקים אותה מורנו ורבנו המקובל האלקי רבנו מרדכי שרעבי, כדי להמשיך את דרכו של הרש"ש. 
וכבר 20 שנה לפני שנפטר מורנו רבי מרדכי שרעבי, הוא לקח את מור אבי הקדוש, ומינה אותו אחראי על כל הישיבה, ומור אבי הקדוש אף פעם לא דיבר מאומה, "שיף עייל ושיף נפיק וגריס באורייתא תדירא". ועכשיו השמש שקעה, בא השמש בצהריים.
אשריך אבא! שהיית ענוותן ושפל רוח, ואף פעם לא דאגת לכבוד עצמך בעולם, כותלי בית המדרש הזה יוכיחו ויעידו, שישים שנה מאז שאני זוכר, היית עולה חזן ומתפלל מסידור הרש"ש, יום יום רגע רגע, כאשר רבי מרדכי שרעבי היה יושב פה, יחד עם כל גדולי המקובלים. 
היית תלמיד נאמן שאין כמוהו לרב, הרב אהב אותך אהבת נפש, ואתה עוד יותר אהבת אותו, עבד נאמן! בבוקר היית מייד מברר מה קרה בלילה עם הרב שרעבי, אין בית, אין ילדים, יש הרב שרעבי! יש ישיבת המקובלים! כמה היית שמח לראות "מכוון", כמה היית רוקד שיש כהנים, ואפשר להתברך ברכת כהנים בכוונה, אשריך! אתה כבשת את יצר הרע! העולם הזה היה הבל אמיתי לפניך! מתי בכלל אכלת? ואם אכלת, מה אכלת? ומה שתית? כל היום אכלת רוחניות. איפה היה דבר כזה? אשריך שזכית! ועכשיו, מי יתפלל עלינו? מי יעמוד פה חצי יום וייחד יחודים??

אין יציאות ולא שבתות חתן
לרבינו לא היה שום עסק אחר בחייו, מלבד עסק התורה ועבודת ה'. רבינו מעולם לא התארח בשבתות חתן, גם לא של נכדיו, את השבתות עשה תמיד בביתו ובישיבה הקדושה, והיה אוכל רק ממאכלי הרבנית, ולא משום מקום אחר. וכך גם מעולם לא נסע לחופשות, ולא הייתה לו תאווה להנאות העולם הזה כלל, מרוב שלבו ומחשבותיו היו דבוקות בתכלית הדבקות בבוראו. 
נכדיו הרבנים שליט"א מספרים, כי כאשר היה להם אירוע, הם ידעו מראש שאין מה לשכנע להגיע לשבתות חתן או אירועים, כי ידעו שסבא אינו יוצא מד' אמות של התורה הקדושה. 
מרן ראש הישיבה שליט"א סיפר, כי אמו הרבנית ע"ה הקריבה מעצמה מאוד, וויתרה הרבה לצורך כך, אך היא הייתה שמחה מאוד בזה, באומרה כי תקבל על כך גמול בעולם הבא, על כך שאינה יוצאת לשמחת נכדיה בשבתות חתן, ולא יוצאת מעולם לשום חופשה. ואף אם רצונה הפנימי היה לצאת לשמחת נכדיה, הכבוד שהייתה רוחשת לרבינו, גבר תמיד על רצונה האישי. 

הלוא זה צום אבחרהו
רבינו היה רגיל בצומות ובתעניות כדבר שבשגרה. בנו, מרן ראש הישיבה שליט"א מספר, כי מרת אימו הצדקנית הלכה פעם למורינו רבי מרדכי שרעבי להתלונן על רבנו העושה צומות וסיגופים רבים, וכי היא חוששת ויראה שלא ינזק מחמת הצומות. היא ביקשה מרבינו מרדכי שיאסור עליו לצום, ורבי מרדכי אכן קרא לרבינו, וציווה עליו להפחית מצומותיו בכדי שאשתו תהיה רגועה ולא תחשוש. 
כהמשך למעשה הזה, אחד מהנכדים סיפר, שפעם הוא היה אצל סבתו, הרבנית שולמית, וראה כי עת רצון הוא לשאול אותה אודות מעשה זה. הוא פנה אליה בשאלה, מדוע התלוננה על הסבא בפני רבי מרדכי שרעבי? והיא השיבה לו: כי כאשר עשתה זאת, אמר לה רבי שלום: "הינך יודעת שאני כפוף לדעת התורה, וכל אשר יאמר אלי רבי, איני זז ימין ושמאל. אולם תדעי שיגיעו ימים, שתתחרטי על כך שמנעת ממני להתעלות ולהתקרב לה' יתברך על ידי צומות אלו!". 
והוסיפה הרבנית ואמרה, כי אכן לאחר שהבינה את גודל מעלתו של בעלה הגדול אשר רבים מגדולי הדור הגיעו לביתו להסתודד עימו בסוד שיח שרפי קודש, וכן ראתה את הישועות הרבות שפעל מברכותיו, היא התחרטה על כך שמנעה ממנו לעשות את רצונו הקדוש. 
גם בזמנים שגזר עליו רבו שלא לעשות תעניות מחמת המעשה הנ"ל, קיים רבינו את תענית הראב"ד בשלמות. וידוע מה שכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה", כי ישנם כאלו שבתענית לא מתקנים את תאוותם להבלי העולם, כי בסוף יום הצום נעשים תאבים לאכילה, ומתגברת תאוות אכילתם עליהם, ויצא שכרו בהפסדו, כי מגביר הוא את תוקף תאוותו. אולם אצל רבינו, גם בימים שלא היה מתענה, היה פורש מתענוגות העולם הזה מכל וכל. 

פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה
גם כאשר הוא היה אוכל מה הוא היה אוכל? בענין זה כך מעיד מרן ראש הישיבה שליט"א:
ביום חול הוא לא היה אוכל כמעט עוף, ובשר הוא אף פעם לא אכל בבית, גם לא בשבת, לא אוכלים בשר! לפעמים אמא שלי היתה רוצה, והייתי מביא לה איזה שניים שלש קילו בשר טחון, בלי שאבא שלי ידע, והיא היתה עושה את זה לילדים בלי שהוא יראה.
ומה היה אוכל ארוחת בוקר? פרוסה לחם אחת, עם קצת מרגרינה, וריבה שאמא שלי היתה עושה בבית, ריבת שזיפים או משהו, זה היה חמוץ... ועם זה עגבניה, וזיתים שאמא שלי עושה, שזה היה מר... זה היה האוכל שלו, תשלבו את זה ביחד נראה... אי אפשר לאכול את זה... אני הייתי מתפלא, אבל איתו לא היה אפשר לדבר, אז הייתי אומר לאמא שלי לידו, "תראי מה הוא אוכל", והיא היתה אומרת: "תסתכל בצלחת שלך, אל תסתכל על אחרים!.. " זה היה ארוחת בוקר! ואחר כך אמא שלי היתה מכריחה אותו לשתות חלב, והיה מסכים רק אם היתה מרתיחה אותו.
ארוחת צהרים היה אוכל מה שאמא שלי היתה מבשלת, ביום ראשון היו אוכלים מג'דרה [אורז עם עדשים]. וביום שני, היה איזה בורגול עם עוד איזה משהו על יד זה, כמו במיה או משהו. זה הכל. האוכל היה פשוט! ובמשך היום היה שותה מים חמים עם מעט קינמון ולימון וקצת סוכר.
גם בשבת, היה קונה עוף אחד לכל המשפחה, לא היה כסף, היתה עניות. את החזה עוף היו טוחנים ועושים קציצות למרק בליל שבת. ואת שאר החלקים היו מחלקים בשבת בבוקר, היו אוכלים אורז, וזה היה על האורז, כל אחד היה מקבל חתיכה קטנה, עשרה ילדים היינו. אבל הכל היה קדושה.

טיהר עצמו בסילודין
סיפר אחד מלומדי הישיבה: 
רבינו היה מקפיד ללכת למקווה טהרה, לפני עלות השחר בכל ימי חייו, ואף בשנות השמונים והתשעים לחייו, היו רואים אותו צועד בברד ובשלג למקווה לטבול במימיו הקרים. 
פעם אחת, בלילה גשום וסוער יצאתי לכיוון המקוה בשעות שלפנות בוקר, וראיתי את רבינו שמהלך לאט למקוה מחמת זקנותו המופלגת. דאגתי על רבינו לבל יפול, ורציתי ללוותו אך רבינו לא היה מסכים לאיש ללוותו. 
מה עשיתי? הלכתי אחרי רבינו, כדי לעקוב ולראות שלא קורה לו משהו. אלא שמחמת ריבוי הגשמים והברד, כבר לא יכולתי להמשיך וללכת, ובלית ברירה סבתי על עקבותי... ואילו רבינו, המשיך ללכת בעקשנות רבה, ולא ויתר על הנהגותיו בקודש בשום פנים, למרות זקנותו.
כאשר היה משתתף בלוויית המת, מיד לאחר הלוויה הוא לא היה מדבר כלום, אלא היה מחפש מקוה טהרה פתוח וטורח עד שטובל, אע"פ שפעמים רבות שזה היה כרוך בטרחה. 
בהקשר לכך, יש לציין מעשה נורא המעיד על קדושתו הגדולה כפי שסיפר הגאון המקובל רבי יעקב עדס שליט"א: האדמו"ר הגה"ק רבי אהרן מבעלזא ע"ה היה קדוש עליון, והיתה תקופה שהיה גר בסמיכות לרבנו. ומנהגו של האדמו"ר היה, שהוא לא היה טובל במים שטבלו בהם אחרים, לכן חסידיו היו מחליפים את המים לפני שהיה טובל. 
יום אחד, בשעת לפנות בוקר, רבינו נכנס בטעות לטבול במקוה לפני האדמו"ר, כי הוא לא ידע שמכינים את זה לאדמו"ר. כי רבינו היה גר בסמיכות לבעלזא.
כאשר הגיע האדמו"ר לטבול, אמרו לו חסידיו, שמישהו טבל בטעות לפניו, וכאשר נודע לאדמו"ר שהטובל היה רבי שלום, הוא אמר: "אם זה רבי שלום, אין לי בעיה עם זה, הוא קדוש, לא צריך להחליף את המים!" והוא נכנס וטבל אחריו. 
בהקשר לזה סיפר מרן ראש הישיבה בשיעור השבועי: 
ב'שבעה' הגיע לכאן רבי אברהם טופיק שהוא גאון עצום וקדוש ונורא, ה' יאריך ימיו בטוב, הוא סיפר שהוא היה שכן של אמא שלי כאשר היתה ילדה, הם היו גרים באותו חצר בשכונת הבוכרים, [באותה חצר היה גר רבי יעקב מונסה, ועוד חכמים קדושים]. והוא סיפר שהוא זוכר את החתונה של ההורים שלי, והוא זוכר שאמרו, ש'שולמית' - שזאת אמא שלי - 'לוקחת בחור קדוש'.

לך דומיה תהילה
רבינו היה ידוע במעלת השתיקה שלו, שהיה ממעט בדיבורו ככל שניתן. הוא קיים בנפשו את דברי המשנה "ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". וראו עליו בחוש את דברי רבותינו: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם", שתיקתו היתה עבודה ואומנות. כאשר מטרתו היתה שלא יתבטל מלימודו על ידי דברים בטלים שאין בהם ממש.
שתיקתו של רבנו היתה לשם דבר, וגם כאשר היה לו מה לומר, והיתה לו דעה ברורה, העדיף לשתוק מאשר לדבר.
רבינו לא נולד שתקן, והשתיקה לא היתה בטבעו, אלא בצעירותו היה כאחד מן המנין, אמנם בשלב מסוים כבר בימי צעירותו, הוא קיבל על עצמו שתיקה. היה זה בשעה שהוא התחיל ללמוד קבלה מפי מורו ורבו רבנו מרדכי שרעבי זיע"א. 
הטעם לכך הוא כנראה בעקבות דברי המהרח"ו בהקדמתו הנקראת הקדמת סור מרע ועשה טוב, שכתב שם עשרה דברים שצריך להזהר מהם והאחרון שבהם הוא: "כל דיבור שאינו של מצוה והכרחי יהיה זהיר ממנו, ואפילו דבר מצוה ימנע בשעת התפילה", עכ"ל. 
וגם בשער רוח הקודש לרבנו האריז"ל כתוב, שהתנאי הראשון להשיג חכמה הוא השתיקה ושימעט בדיבורו כל מה שיוכל, ושלא ישיח שום שיחה בטלה וזה שאמרו זכרונם לברכה סייג לחכמה שתיקה, עכ"ל. ומשהחליט רבינו בדעתו לנהוג כך, עשה זאת בגבורה גדולה, וכך היה בכללות בכל עבודת ה' שלו, בכח ובגבורה ובלי ויתורים לעצמו.
סיפר אחד מתלמידיו, שעד שלא הכירו, היה נוהג כמקובל בעולם, שכאשר שניים שנפגשים ויושבים יחדיו, ואין להם דבר הנצרך לדבר בו, מחפשים ומדברים על דא ועל הא, כי לא נעים לשתוק... אבל כאשר הכיר את רבינו הוא למד, שזה לא כך, אלא אם אין מה לדבר, עדיף לשתוק, ואם בכל זאת רוצה לדבר, תדבר בלימוד, ובמוסר, וכדומה. שכן פעמים רבות כאשר באו וישבו לצידו יכל לשתוק ולא לדבר דקות ארוכות, ולך דומיה תהילה, השתיקה היא עצמה חשובה וראויה לתהילה.
יתרה מזו, גם בשעה שח"ו עשו איזה דבר נגד דעתו, או ששמע דיבורים שלא לרוחו, לא דיבר ולא פצה פה, וסגר שפתותיו כשתי ריחיים. 
עם זאת, בזמנים שבהם היה צורך לדבר, הוא לא היה חוסך בדיבור. וכפי שסיפר תלמיד חכם חשוב אחד, שכאשר ביתו היה בסכנת קיום, ישב עמו רבינו זמן רב ושוחח עמו, עד שהציל את ביתו.

אין לאכול באמצע!
ואם כך נהג בכל שעות היממה, על אחת כמה וכמה בסדרי לימודו, שהיה נזהר מאוד על לימוד ברצף, בלי שום הפסקה של רגע, ובפרט בשיעורים שדאג שכולם יהיו מחוברים ועסוקים בלימוד. ובודאי שלא היה מדבר כלום בלימוד. 
ובדרך כלל גם לא היה אוכל אף פעם בלימוד, רק שותה. לפעמים היו אוכלים פה פירות, אבל הוא לא היה אוכל פה אף פעם. וגם בשבת, היו מביאים פה ברכות, מזונות, העץ, האדמה, הוא היה אומר לנכדו הרב שר שלום: "בוא עכשיו נברך, נאכל, ואחר כך ללמוד רצוף", אין לאכול באמצע! מה זה? באמצע שאתה לומד אתה תפסיק לשטויות? לא! עכשיו נברך, נאכל, נברך ברכה אחרונה, עונג שבת, ואחר כך נלמד. והיה לומד ארבע שעות רצוף. כח מיוחד, איזה קדושה. 

תפילות על הכלל ולאוקמא שכינתא מעפרא
רבינו היה נלחם ועושה פעולות עצומות למען צער השכינה ולמען עם ישראל, והיה משלם ממון רב לילדי ישראל בכדי שיתפללו ויבכו יחדיו בכל עת צרה ליעקב. 
וכמו שהזכיר מרן ראש הישיבה שליט"א באחת משיחותיו בזעקה גדולה, כי אדם שלא נלחם במלחמה הגדולה שלשמה הגיע לעולם הזה, ואינו מחרף נפשו על רצון בוראו, על מה יקבל ציון לשבח מהשי"ת? ורק אם ילחם וישיב מלחמה שערה בכוח ואומץ מול יצרו, אזי מגיע לו צל"ש. 
רבינו היה מוריד דמעות על עם ישראל כדבר שבשגרה, "עמוד התפילה" ממש, הרבה אנשים חייבים לו את החיים שלהם בלי שהם יודעים, כמה אבא זעק על עם ישראל. והיה עושה הקפות. 
צרות של עמך בית ישראל לאלפים היו מגיעים לישיבה, והיה יושב שעות ועושה פדיוני נפש לאנשים, תוקע בשופר, מתפלל, והכל בצינעא, איזה מסירות נפש ואהבת ישראל. 
חצי שנה לפני תחילת מלחמת המפרץ, הוא פתח את ההיכל יום יום כמעט, והיה בוכה והיה אוסף ילדים, והיה נותן להם חמש שקל, ועומד על יד ההיכל ובוכה ומתחנן, כמעט כל יום היה בוכה. 

"תסתכל על הנעליים"
היה שומר את החושים ומלבד קדושת הפה, היתה לו קדושה גדולה בעיניים. לעולם עיניו היו מביטות למטה, ולא היה רואה את מי שהולך לידו. כאשר היו אומרים לו: "איך נשמור על העיניים?" והוא היה משיב בפשטות: "כשאתה הולך, תסתכל על הנעליים שלך, אל תסתכל חוץ מארבע אמות שלך, וליבך יהיה לאבינו שבשמים". 
בכל לילה לפני שהלך לישון, היה לומד מוסר על הסדר. ואחר כך היה אומר קריאת שמע שעל המיטה, וזה היה לוקח הרבה זמן, לפעמים שעה! ואחר כך היה ישן, ואחרי שעתיים או שלש, היה קם! בשעה 1-2 בלילה הוא כבר היה קופץ! ורץ למקווה טהרה. איך הוא היה לומד ומתקדש בלימוד, ואיך הוא היה ישן, הכל היה אצלו פלא פלאות.

צדקה והחזקת תורה 
רבינו היה רגיל בצדקה במתן בסתר, ובפרט היה מרבה בצדקה לאברכים העוסקים בתורה. תקופה ארוכה, בימי חמישי, היה שולח לקנות דגים ומצרכים לחלק לתלמידי חכמים, ובימי שישי בבוקר לאחר התפילה היה שולח כסף למספר אברכים נצרכים, שיהיה להם לצורכי שבת. 
גם בגילו המבוגר, היה מכתת רגליו ומסתובב בשוק וקונה סחורה עבור משפחות נזקקות, ועבור הישיבה, כמעשה של רבי חייא שהיה עושה את כל המעשים בגופו בעצמו מא' ועד ת'. היה קונה פירות וירקות, אבטיחים, דברי מזונות, ועוד, לכבוד שבת או לאחר צום. 
בתקופת חלוקת הקמחא דפסחא היה מברר ברשימות, על כל מיני שמות שהכיר מקרוב, והיה מודא שהם נמצאים ברשימה, כדי שחלילה לא ישכחו אותן משפחות. כך הוא דאג להרבה משפחות שיקבלו את החלוקה שהיא עבורם כאויר לנשימה.
בהקשר הזה, סח הרב גבאי: 
פעם הייתי פה ישן למעלה, והייתי חולה עם שפעת, ולא היה לי גם כח לקום ואפילו אקמול לא היה לי, שום דבר, פתאום בצהריים מגיע רבי שלום עם מרק שהרבנית הכינה, אומר לי הרבנית הכינה לך מרק, אתה לא מרגיש טוב, אתה חולה, הכינה לך מרק. וזה החיה אותי. לא היה לי כח לקום, גם אם הייתי קם, מה הייתי הולך לקנות? רוגלעך? מה הייתי קונה? לא היה פה מה לקנות שום דבר, החיה אותי, הביא, לא היה לי נעים, אמרתי מחילה למה הרב טרח? 

כוס התה המלוחה
רבינו היה ענוותן ושפל רוח, והיה נזהר מאוד בכבוד הזולת. מנהג קבוע היה לו, שכאשר הגיעו בניו או נכדיו לסעודות שבת או לביקור בחגים ומועדים בביתו, ביציאתם היה מלוה אותם כברת דרך. 
סח נכדו הגה"צ רבי שר שלום שמואלי, ראש כולל "שבי ישראל": 
פעם אחת כאשר הייתי בבית הסבא הקדוש, והכנתי שתי כוסות תה בעבור סבא ובעבור אשתו - הרבנית. והתיישבתי ללמוד עם סבא, תוך כדי שהסבא לוגם מכוס התה שהכנתי לו. 
והנה כעבור כמה דקות, נזעקה לפתע הרבנית ואמרה כי בכוס תה יש מלח במקום סוכר... מיד רצתי להכין כוסות תה חדשות, אבל התפלאתי מאוד על גדלות הנפש של הסבא שלא העיר ולו מילה אחת על כוס התה המלוחה...

"היה תור עד סוף רחוב יפו..."
עו"ד ד"ר חיים שיין הי"ו מספר: 
עברו כמה שנים מאז שזכיתי להכיר את רבי שלום זצ"ל, ואני רוצה לומר לכם שאין לנו בכלל השגה והבנה מי היה רבי שלום ומה היו הכוחות שהיו לו. זה פשוט מעבר להבנת השכל. והעבודה העיקרית של רבי שלום היה ההסתרה שבתוך ההסתרה, כמה מאמץ עשה רבי שלום כדי שלא ידעו עליו ושלא יכירו אותו, ואני תמיד אמרתי לו: 'רבי שלום, אם היו יודעים איזה כוחות יש לך, כל יום היה תור מישיבת נהר שלום עד סוף רחוב יפו'. 
אני יכול לספר על הרבה מופתים שראיתי במו עיני, ותאמינו לי שאני ממשפחה ליטאית... ודברים שאני ראיתי, עין אדם לא ראתה. אני לא רוצה להאריך לכן אספר רק כמה סיפורים קצרים. 
דבר ראשון: מעשה שהיה כך היה: יום אחד, עוד לפני שהכרתי את רבי שלום, התקשר אלי אחד מידידי הישיבה אביגדור נפתלי ז"ל, ואמר לי שלישיבה יש בעיה משפטית, אם אני מוכן לייצג את הישיבה בבית המשפט. אמרתי, אין בעיה. והוא אומר לי, לישיבה אין כסף... אמרתי לו: אין בעיה, נעשה את זה בחינם. 
אביגדור הביא אותי לישיבה, נכנסנו פה לאולם הישיבה, אני רואה עומד יהודי עם כובע קסקט עם חליפה כזאת ישנה... ואביגדור אומר לי: זה ראש הישיבה. והרב אומר לי: אני שמח שאתה מוכן לייצג אותנו. אמרתי לו: אני רוצה לראות את החומר המשפטי, במה מדובר? והוא פותח את הסטנדר, מוציא קופסת נעליים מלאה בפתקים, והוא מדפדף בין הפתקים, והוא אומר לי, אני לא מוצא... 
שאלתי אותו, הרב, מתי הדיון המשפטי? והוא אומר לי, מחר... שאלתי אותו, אז מה אני אעשה בבית משפט אם אין לי את החומר שאני לא יודע בכלל על מה מדובר? והרב אמר לי: "תלך לשופט ותגיד לו שאני לא יודע מה רוצים ממני". 
היה זה פעם ראשונה בחיים שלי, שאני הולך לבית משפט, ואני לא יודע על מה מדובר, רק אני יודע שאני צריך להגיד איזה סיסמא שהרב לא יודע מה רוצים ממנו... 

התובע מהעיריה נדהם מהטעויות שבכתב האישום
למחרת בבוקר, נסעתי לבית המשפט בירושלים, ועל יד הלשכות של השופטים יש את השמות של התיקים שקבועים לאותו יום, ואני באמת רואה על יד הלשכה של השופט נועם כתוב "שלום שמואלי", אני נכנס לשופט, והיה שם מלא אנשים, עורכי דין. ואחרי איזה עשרים דקות השופט אומר תיק פלילי זה וזה "שלום שמואלי", אני קם ואומר "אני מייצג את הרב", שואל אותי השופט מה יש לי להגיד על כתב האישום? אני כמעט התעלפתי, כי עד אז הייתי בטוח שמדובר בתביעה אזרחית, מקסימום מגיעים לפשרה וגומרים את הענין. פתאום אומר השופט "כתב אישום"... 
אני קם, ואני אומר, "הרב ביקש למסור שהוא לא יודע מה רוצים ממנו". ובליבי אני מתפלל להקב"ה שהשופט לא ישאל אותי למה אני מתכוון כי אני לא יודע בכלל על מה מדובר... 
השופט שומע את דברי, פותח את התיק, מסתכל על התיק, ולפתע מסובב את הראש לתובע, ואומר לתובע: נפלה טעות בכתב האישום. הגשתם את התביעה רק נגד ראש הישיבה, ולא הגשתם את התביעה נגד העמותה, נגד הישיבה. התובע מסתכל על כתב האישום, אומר כן, נפלה טעות בכתב האישום. אני מבקש דחיה כדי להגיש כתב אישום חדש. חזרתי לישיבה, סיפרתי לרב מה שהיה בבית המשפט, הרב היה שמח, ואני הייתי שמח...
כעבור שלושה חודשים, עוד פעם אביגדור נפתלי מתקשר אלי, אומר לי אתה זוכר את התיק ההוא? יש המשך... אני בא שוב לרב, אני אומר לו הרב, מה עכשיו? אז הוא פותח את הסטנדר הוא מוציא את הקופסת נעליים מדפדף בין הפתקים והוא אומר לי, תלך לשופט ותגיד לו, שאני שוב לא יודע מה רוצים ממני. 
הפעם הלכתי עם יותר ביטחון אחרי הפעם הקודמת... אני בא לשופט, אני כבר יודע מי זה השופט, אני אומר לו, הרב ביקש למסור שהוא לא יודע מה רוצים ממנו בפעם השניה. השופט מסתכל על כתב האישום, והוא אומר לתובע, נראה לי ששוב נפלה טעות בכתב האישום. הגשתם את התביעה נגד עמותת נחל יצחק בנשיאות הרב כדורי, בכלל ישיבה אחרת. הפעם, התובע כמעט התעלף... 
למחרת מתקשר אלי התובע ואומר לי, "חמש עשרה שנה אני עובד כתובע בעיריית ירושלים ולא היה לי דבר כזה, תבוא אלי מהר למשרד מחר, ונסדר את כל הבעיות". ובאמת למחרת נסעתי אליו, סידרתי את כל הענין, ירדנו מהכתב אישום, ואז גיליתי שרבי שלום יש לו כוחות על. 

"השופל הגיע לעמוקה"
אחרי שהענין הסתדר, אביגדור נפתלי אומר לי, הרב רוצה להציע לך שתבוא איתו לקברי צדיקים בצפון, לעמוקה. אמרתי, אם הרב מציע, בטח. נסענו עם האוטו של אביגדור ורבי שלום, והגענו לעמוקה, זה היה בחורף, זה לא כמו היום שיש כביש סלול, אז היתה דרך עפר, והיה כבר חושך. 
והנה, בדרך חזרה מעמוקה, האוטו עלה על סלע ונתקע, לא היה יכול ליסוע, לא קדימה לא אחורה התנדנד על הסלע, ואין נפש חיה באיזור, ואני אומר לרבי שלום, מה יהיה? אנחנו יכולים להיות פה עד הבוקר... ורבי שלום מחייך ואומר תהילים. 
אחרי רבע שעה, משום מקום בעולם, מופיע "שופל" - טרקטור גדול עם כף, נתן דחיפה לאוטו ויצא. איך הגיע שופל לעמוקה באמצע הלילה? הדברים האלה לא מובנים! 

חרג ממנהגו וחלק על הרופאים
אני אספר לכם עוד סיפור אחד: אנשים ידעו שאני קשור לרבי שלום, והרבה היו מתקשרים אלי לבקש ממנו ברכות. יום אחד, מתקשרת אישה, אומרת שהיא בהריון והרופאים אמרו שהעובר מסכן אותה, וחייבת לעשות הפלה. אמרתי לה, התייעצת עם הרופאים? והיא אומרת לי, כל הרופאים ששאלנו אמרו שזה מה שצריך לעשות. אני שואל אותה התייעצת עם הרב פירר, אומרת לי, כן, גם הרב פירר אמר לשמוע לרופאים.
נסעתי לרבי שלום, נתתי לו את השם של האשה ושל אמא שלה, רבי שלום מסתכל על הפתק, ואני נותן לרבי שלום את הפתק, ובדרך כלל רבי שלום לא היה מדבר, רק היה נותן רמזים, סימנים, ולפעמים היה כותב משהו על הפתק. אבל הפעם רבי שלום אמר לי בפירוש: "שלא תעשה הפלה". 
זה היה דבר נדיר, כי רבי שלום תמיד היה אומר: "בענייני השקעות שילכו לבנק, בענייני רפואה שילכו לרופאים", אנשים חשבו שהוא נותן יעוץ כלכלי, משפטי, בנקאי... והנה הפעם הוא חרג ממנהגו ואמר במפורש לא לעשות הפלה, כנגד כל הרופאים! אני הייתי בפחד אלוקים, מה אני אגיד לאשה? שרבי שלום אמר לא לעשות הפלה כנגד כל הרופאים והרב פירר? 
אמרתי לה: תשמעי, זה לא על אחריותי, רבי שלום אמר לא לעשות הפלה. תעשי מה שאת מחליטה. והאשה אמרה, רבי שלום אמר לא לעשות, אני לא עושה! ובאמת היא ילדה בן, ברוך ה' בריא לגמרי, והרופאים כמובן השפילו מבט אחרי כל האיומים שלהם. 
יש עוד הרבה דברים, יבוא היום ונספר על רבי שלום, דברים מופלאים, שעין לא ראתה, אבל אני חושב שהמסר הגדול של רבי שלום, זה קודם כל אמונה בהקב"ה, אצל רבי שלום הקב"ה היה נוכח! היה פה, אצלו, על ידו, מעליו, תמיד איתו. והדבר השני, אצל רבי שלום היה הענין של הביטחון, הוא תמיד היה אומר לי: 'הבוטח בה' חסד יסובבנו'. אם יש לך אמונה בהקב"ה, אם יש לך הבנה במהות של האמונה אתה בסופו של דבר עטוף בחסד. 

ארבעת הגברתנים נעלמו כלא היו
סח ר' יעקב דהאן הי"ו, שהוא עשה פה את הגשר שהולך מבית הכנסת של הרב לצד השני. ובאותו יום שהוא עשה את הגשר, אבא שלי אומר לו בערב: "נו למה אתה מתעכב? תשים את הקורות!" והוא אומר לאבא שלי: "איך אני ארים את זה? זה כבד", ואבא שלי אומר לו: "מה אתה צריך?" והוא אומר לאבא שלי: "יש בחיל הים גברתנים... רק הם יודעים להרים את הקורות האלה עם חבלים, צריך ארבעה כאלה, שירימו את הקורות", ואבא שלי אומר לו: "תגיד שאתה צריך ארבעה אנשים שירימו לך". 
הוא מספר שלא עברו חמש דקות, ומגיע בן אדם ואומר: "אני מחיל הים, אבא שלי רוצה ברכה..." והוא נראה גברתן... ואבא שלי מצביע על יעקב דהאן ואומר לו: "תעזור ליהודי הזה", הגברתן פונה ליעקב דהן, ויעקב דהאן אומר לו: "אני צריך ארבעה עם חבלים שירימו לי את הקורות", והבן אדם הזה אומר: "אין בעיה, יש לי באוטו, אני אביא לך", באו ארבעה גברתנים הביאו חבלים, ותוך 12 דקות בלי הגזמה, הגשר כבר היה עומד, הם שמו לו את הקורות! והיהודי הזה, יעקב דהן, מספר, שהוא יצא מיד אחריהם להגיד להם תודה. אבל לא מצא אותם, אין אנשים!... וכל מה שעשה לחפש אותם, לא מצא אותם! זה משהו פלאות היה איתו, היה לו הרבה נסים ונפלאות כאלה. 

"אני לא מכיר אותך, ולא את הרב שרעבי!"
סח מרן ראש הישיבה שליט"א: 
תמיד היה אומר לי, שאם לא שהרב איתנו, לא היה אפשר להמשיך להחזיק את הישיבה, "תדע לך, רק הרב מגן עלינו!" תמיד היה אומר את זה, כל הזמן! 
היה פה אחראי על הכסף של הרבנית, אחד יהודי גבוה ממוסד הרב קוק, קראו לו שוורץ, יהודי מאד בעל מידות טובות, הוא אמר לי שיום אחד הוא היה הולך עם אבא שלי בדרך והיו מדברים, והוא אמר לאבא שלי "איך אתה מחזיק את כל האברכים, את כל הישיבה? ואבא שלי אומר: "זכותו של הרב מגינה", והיהודי הזה אומר לו: "מה זכותו מגינה? אבל צריך כסף?" 
ואז אבא שלי אמר לו: "בוא אני אספר לך, לפני כמה שבועות לא היה לי כסף לאברכים, זה היה ביום חמישי, הייתי יושב בישיבה ומתפלל להקב"ה, והנה ביום ראשון אני יושב פה למטה במקום שלי, בא יהודי אחד הביא לי חבילה גדולה של כסף, אני אומר לו מה זה? והוא אומר שהרב שרעבי בא אליו בחלום, ואומר לו: "תתן את זה לרבי שלום, הוא צריך כסף לישיבה, ואני אחזיר לך אחר כך". והיהודי הזה אומר לאבא שלי: "אני לא מכיר, לא אותך ולא את הרב שרעבי ולא אף אחד אבל הוא בא אלי פעמיים בחלום", ככה אבא שלי סיפר לשוורץ, והוא בא בשבוע שעבר וסיפר את זה פה, אני לא ידעתי את המעשה הזה. פלא פלאות. 

הטלפון הציבורי צלצל ב-2 לפנות בוקר
אחד מאברכי הישיבה מספר: 
בימי המלחמות בלבנון היו הרבה טלפונים מגיעים לטלפון הציבורי בישיבה, בגם בשעות של אישון ליל ולפנות בוקר, והיו מבקשים את הרב. בתחילה הייתי מבקש לדעת מי המדבר, ובעבר השני נמנעו להזדהות, רק בקשו את הרב. ולשאלתי איזה רב הם מבקשים ענו לי, את ראש הישיבה. 
קראתי לרבי שלום שידבר איתם, והוא לא היה שואל אותי במי מדובר, כי כנראה כבר היה רגיל לפונים האלו, והייתו רואה שהוא שומע אותם מספר דקות, ואחר כך עונה להם בקצרה ביותר כדרכו בקודש ונפטר מהם לשלום. 
לא הבנתי במי מדובר והיה הדבר לפלא בעיני, מי אלו המתקשרים באישון ליל ומה הם צריכים מרבי שלום? לימים, התברר שהיו אלה מפקדים בכירים בצבא שבקשו את ברכת הרב לפני צאתם לפעולות בשטח האויב.

ה-500 דולר נעלמו כלא היו
הרב דן גבאי מספר:
היה פעם אחת חבר שלי בא מחו"ל לאיזה בית מלון פה ברחוב קינג ג'ורג', הלכנו לבקר אותו, ולבוא איתו לישיבה, כי הוא היה חבר טוב של הישיבה, והוא בא ואמר שהוא הביא איתו אלף דולר, חמש מאות דולר זה ההוצאות שלו, וחמש מאות דולר תרומה לישיבה שאנשים נתנו לו. 
והנה הוא בא לקחת את הכסף להביא אותו לישיבה, והוא מחפש ולא מוצא את ה500 דולר של התרומה, מחפשים, ואנחנו עוזרים לו לחפש בדרכון, כולנו בודקים בדרכון שלו - לא, במזוודה - לא, בכל מקום לא מוצאים. הוא אומר טוב בא נלך לרבי שלום, ניתן לו את ה500 דולר של ההוצאות, ואני אבקש שילווה לי את הכסף, ואני אחזיר לו אחר כך. 
באנו לישיבה והוא נותן לו את הכסף, ולפני שהוא הולך הוא אומר, "כבוד הרב, היה לי כסף שלי אני לא מוצא את זה, זה הלך לי לאיבוד", הרב אמר לו: בדקת בדרכון? והוא אומר כן, בדקתי, וגם אני אמרתי, "כבוד הרב גם אני בדקתי בדרכון". אבל הרב אמר "הכל בסדר, לך תבדוק". 
אני אמרתי אני חייב לראות את זה, חזרתי איתו לבית מלון, לא נשארתי פה, הגענו לבית מלון, היינו עם אליה צבי, חקי ואני הולכים פותחים את המזוודה, לוקחים את הדרכון, ובתוך הדרכון חמש מאות דולר...

כתם הנפט באוקיינוס שינה כיוון
יש לי חבר מצפת, שהוא חבר של הישיבה, ופעם הוא היה גר בפלורידה, היה לו חנות שמה, ושם רק בתקופה של התיירות אפשר לעשות כסף, אבל שאר חודשי השנה זה סגור. והנה באותו זמן, בשיא בתקופת התיירות, פתאום באמצע האוקיינוס התפוצץ איזה מיכלית נפט, וכמויות של נפט התפשטו בתוך האוקיינוס שמה וזה הגיע לכל החופים של ארה"ב, ובכל מקום שהנפט מגיע לשם, סגרו את כל העיר כי הכל זה תיירות ואין מה לעשות כי אי אפשר להיכנס למים. 
והחבר הזה מתקשר אלי מבוהל, הוא מבקש ממני לדבר עם רבי שלום, צריך ברכה דחוף, כי לפי כל התחזיות הכתם נפט מתקרב לפלורידה, ולפי הזרם של המים, זה ענין של כמה ימים שזה מגיע לפלורידה, והוא יפסיד הרבה כסף. 
נכנסתי לרבי שלום, סיפרתי לו על מה שקרה לחבר הזה, והרב בירך אותו. הרב בירך. החבר הזה מתקשר אלי למחרת בבוקר, אומר לי, אתה לא תאמין, אפילו בחדשות בארה"ב אמרו שהם לא מבינים מה קרה, וכל הזרם של המים השתנה, וזה זורם למקום אחר, ופלורידה ניצלה מהנפט.

יש סכנה בלוס אנג'לס!
חבר שלי סיפר לי, שהוא היה בא הרבה לרבי שלום, ויום אחד, רבי שלום אומר לו, תביא את כל המשפחה שיבואו עכשיו לארץ, אמרתי לו, כבוד הרב איך? אני לא יכול להביא אותם, למה מה קרה? והוא אומר, יש עכשיו סכנה של רעידת אדמה מאד גדולה באיזור שלכם בלוס אנג'לס, תביא את המשפחה לארץ, בהתחלה הוא לא רצה להגיד לו את הסיבה, לקח לו הרבה זמן עד שהוא אמר לו.
אז הוא אמר לו, כבוד הרב בסדר אני אביא את כל המשפחה, אבל מה עם כל היהודים שמה, יש מלא יהודים שמה, אז הוא מספר שרבי שלום עצם את העיניים כמה דקות, ואז הוא אמר לו בסדר, הכל בסדר, דחיתי את זה בכמה מאות קילומטרים, ובאמת מייד אחר כך היתה רעידת אדמה מאוד ידועה באותו אזור, כמה מאות קילומטרים מלוס אנג'לס. 

תגיד לו שיתן מייד צדקה!
יום אחד הרב אומר לפרדי ג'ייקובס, תתקשר לאחיך עכשיו שיתן צדקה. בכלל הוא לא ידע שיש לו אח, כמה אחים יש לו וזה, אמר לו יש לך אח אחד, תגיד לו שיתן צדקה, אומר הרב אבל הוא לא בעניינים האלו, הוא לא שומר שבת, לא מעניין אותו שום דבר, אני לא יכול לדבר איתו על זה. 
אמר לו הרב: תגיד לו שיתן דחוף צדקה. הוא דחה את ציווי הרב, ולא דיבר עם האח. חזר לחו"ל, והנה הוא מגלה שאותו אח נכנס לבית חולים והיה בסכנת חיים, והוא הבין שנוכח המצב הקשה, כעת יהיה ניתן לומר את ציווי הרב ללא חשש... והוא אמר לאחיו: "תשמע, הייתי אצל צדיק, אני יודע שאתה לא מאמין בדברים האלו, אבל תתן צדקה זה יעזור לך", האח בצר לו, מייד נתן צדקה, ויומיים אחר כך הוא התרפא ויצא מחוץ לבית חולים. 
תם ולא נשלם, הבאנו מעט מזעיר מדרכיו הנהגותיו וממעשי גדולתו של רבינו הסבא קדישא זצוק"ל, ואשרי הזוכה לקבל על עצמו איזה הנהגה מהנהגותיו, הקפדה או זהירות מתוך עבודת ה' העצומה שלו, או מפרישותו מתענוגי עולם הזה, או מי שלומד ממנו להתחזק בדאגה ובתפילה על כללעם ישראל, ועל הקמת השכינה מעפר, ועל בנין בית המקדש, ועל הגאולה שתבוא ותגיע במהרה בימינו אמן.